מי ששם לב שנעלמתי בשנה וקצת האחרונות, בטח תהה לעצמו מה לעזאזל קרה איתי, והאם איזה חור שחור בלע אותי. אז כן, משהו כזה. רק שזה לא היה חור שחור, אלא מלון וולדורף אסטוריה.

אי שם בסוף יולי 2015 התקבלתי לעבודה בתור קונדיטורית במלון, וגיליתי שקונדיטורים עובדים קשה. מאוד קשה. בין העבודה ללימודים לעבודה, לא ממש נשאר לי זמן לשום דבר אחר, בטח שלא לתחזק את הבלוג.

המקרים שבהם הייתי בבית (וערה) בשעות שבהן השמש עוד זורחת היו נדירים למדי, וכך, בלי בושה, הפינה הזאת שלי הוזנחה.

אבל אז קרה עוד משהו מדהים, והודיעו לי שהתקבלתי לחילופי סטודנטים באנגליה. וכך מצאתי את עצמי, לפני חודש, על מטוס בדרך למדינה שאמנם לא זרה, אבל לעיר שמעולם לא הייתי בה.

פה אסור לי לעבוד, מה שכמובן יצר פתאום חלל מטורף בלו”ז שלי (שאמנם מיהר להתמלא בשתיית בירה, אבל לא נזכיר את זה). מפה לשם, מי ייתן והבלוג יחזור לפעילות נורמלית! טוב נו, לפחות עד שאחזור לארץ…

אבל עד שאסיים להתאפס על עצמי (מי ידע שכל כך קשה למצוא פה ציוד וחומרי גלם לאפייה…), החלטתי לספק לכם הצצה נדירה לתוך נבכי הקונדיטוריה בוולדורף.

אז בואו הצטרפו אליי לסיפורים, חוויות, והרבה תמונות מהזמן שעבדתי במלון! מבטיחה לכם שזה כדאי ;)

גיליתי שהעבודה במלון מגוונת ממה שחשבתי, ובשנה הזו עסקתי בעבודה במסעדה, בהכנת קינוחים לארוחות שישי וארוחות חג, בהכנת קינוחים לאירועים, הרבה עוגות בר מצווה וחתונה (בעיקר מהצד), הכנת מאפים לארוחת בוקר (מי ידע שאני אהנה מעבודה עם בצקים!), וכמובן עבודה שוטפת רגילה, והרבה הרבה פירות חתוכים.

מהר מאוד גיליתי שחגים, בר מצוות, חתונות, וכל דבר אחר שמאוד משמח את האורחים, מאוד מאמלל את העובדים. הקיץ הוא תקופה מאוד פופולרית לחתונות, גם במלון.

ראיתי איך מייצרים עוגת חתונה, ולמדתי להגיש גלידה עם חיוך, גם אם אני על הרגליים כבר 10 שעות. אני אגלה לכם סוד קטן: כשאתם רואים עוגה עם מלא קומות, רוב הסיכויים שלא הכל אכיל!! תודו שזה הפתיע אתכם.

תקופה קצרה אחרי שהגעתי נכנסנו לתקופת חגי תשרי, וזה היה ברור שאין מה לדבר על לעבוד פחות מ-6 ימים בשבוע ומ-12 שעות ביום. גם גיליתי שיש לנו יותר מידי חגים.

לפני שמספיקים להתאושש מגיע חנוכה, ואיתו טיגון סופגניות מ-5 בבוקר ועד הערב. ואח”כ מגיע פסח, ואיתו כל ענייני הכשרות והמחסור בחומרי גלם.

ואז שבועות ומלא עוגות גבינה (וכן, כשאי אפשר לעבוד יותר מ-3 אנשים במחלקה החלבית, זה קצת קשה). ואז הקיץ עם האירועים. וחוזר חלילה.

כשאורחים רואים את התוצאה הסופית, אין להם מושג מה עברנו כדי להגיע לזה. ולא, לא תמיד הכל עובד כמו שצריך. לפעמים התוכן של סיר גדול, או קערת מיקסר ענקית, פשוט נשפך על הרצפה. לפעמים מכינים עשרות עוגות בחושות רק כדי לגלות שהיתה טעות בשקילות.

לפעמים שוכחים משהו בתנור והוא נשרף. לפעמים מכינים מרמלדה ושוכחים לשים מייצב. לפעמים שוכחים להוציא את המאפים להתפחה בזמן. לפעמים מבינים שנגמר השוקולד והמחסן סגור וצריך להתחנן שיפתחו אותו, אחרת העולם (לפחות במונחי הקונידטוריה) יקרוס.

ולפעמים גם סתם אין מצב רוח או כוח לשום דבר, ומסתבר שגם זה משפיע על התוצאה. אבל למרות כל זה (ובטח קרו עוד דברים ששכחתי), הצלחנו לייצר דברים מדהימים, מטורפים, מרשימים, ובעיקר טעימים.

אבל בואו לא נשכח שלמרות הכל, מדובר בוולדורף אסטוריה. במהלך השנה הזאת הגשתי גלידה לשחקני כדורסל (מכבי תל אביב, אם אני לא טועה), זכיתי להיות במלון כשביבי היה שם (אבל לא זכיתי להגיש לו קרואסונים. מאכזב),

ראיתי חלק מהופעה של הווקה פיפל (תודה לכם ארגון שאני לא זוכרת את שמו), צלחתתי קינוחים למזכ”ל האו”ם, וכנראה שסידרתי פטיפורים וחתכתי פירות לעוד הרבה אנשים חשובים אחרים בלי שידעתי על כך.

עוד משהו שלמדתי הוא שכשמבלים כל כך הרבה זמן עם אנשים אחרים, בסוף נהיים חברים מאוד טובים (טוב, זה גם כי היה בינינו חיבור טבעי). כשמבלים 15 שעות ביחד רואים אחד את השני מתעצבנים, מתבאסים, בוכים (במקרה שלי לפחות) ובעיקר צוחקים המון בלי סיבה. ועושים מלא שטויות. מלא.

זכיתי במשפחה שנייה. ראיתי לא מעט אנשים באים והולכים, אבל מישל ודימיטרי היו שם מהיום הראשון שלי ועד היום האחרון. מסתבר שלעבור את כל מה שעברנו ביחד זה מגבש. הם ידעו כל כך הרבה דברים עליי, לפעמים לפני שאר החברים שלי. במקרה שלי, אלה היו גם אנשים טובים, והם תמכו בי בלא מעט מצבים לא נעימים שהייתי בהם.

ולפעמים הם היו גם קצת נבזיים, ולמשל כיסו אותי בקצפת ביום הולדת. אבל היי, לפחות התחשבו בבקשה שלי וצבעו אותה בורוד! בואו נגיד שהעובדים במכבסה לא היו כל כך מרוצים מהעניין.

אחרי השנה הזאת אני סלחנית יותר כלפי קייטרינגים למיניהם ואני כבר לא מתלוננת כשמודיעים לי במסעדה שלא מגישים את הקינוח שכל כך רציתי.

אבל, אני גם בוחנת הכל ביותר ביקורתיות, ומגחכת ביני לבין עצמי כשאני מזהה קינוחים פרווה בסוף ארוחה חלבית, ויכולה לנחש כמה סיבות לזה שהם שם.

והכי חשוב, אני יודעת שאני אולי מטורפת, אבל אני רוצה להמשיך להיות קונדיטורית כל עוד יש לי את האפשרות.