הבטחתי, ואני מקיימת: בחודש שעבר התחלתי עם סקר חדש בבלוג ששואל איזה מתכון אתם רוצים שיתפרסם (אתם יכולים למצוא את הסקר בצד ימין ולהצביע גם עבור החודש הזה!). הקטוגריה שזכתה היתה העוגיות והתחלתי לחפש מתכון. בצירוף מקרים מוחלט, התארחתי אצלי חברים לארוחת ערב והם הכינו את העוגיות האלה. לא עמדתי בפיתוי וטעמתי אותן, והן היו כל כך טעימות שמיד ביקשתי את המתכון. כשהלכתי לסופר לקנות את המצרכים פתאום הכתה בי ההבנה “רגע, למה לא להפוך את המתכון לטבעוני?!” זה היה כל כך פשוט שלא יכולתי לעמוד בפיתוי. אז החזרתי את החמאה למקרר, לקחתי שמן קוקוס במקום, החלפתי את הדבש בסילאן וכך נולדה לה הגרסה הטבעונית של העוגיות.

אבל הסיפור שלהן לא נגמר כאן, אלא רק מתחיל. אחרי כל מה שהן (ואנחנו) עברו ידעתי שאת הסיפור הזה אני חייבת להעלות על הכתב. לכן למתכון הזה מתווסף גם חלק אומנותי :) הזמן היחידי שבו יכולתי לצלם את המתכון היה יום לפני טיסת עבודה לאנגליה. טוב, מה הבעיה? החלטתי שאכין אותן, אתן חלק לחברים, ואקח את השאר לטיסה. מי יתנגד לעוגיות? באותו זמן עוד לא הבנתי כמה ההחלטה הזו היתה גורלית וכמה היא היתה נכונה. אז הכנתי את העוגיות, ויצאה כמות ממש גדולה (כ-50 עוגיות). הצטיידתי בקופסה מפוצצת בבוקר הטיסה, תוך כדי אמונה שלמה שאין סיכוי שארבעה אנשים יסיימו אותן ושהן יחזיקו מעמד עד סוף השבוע שבו התכוונתי לבקר את החברים מחילופי הסטודנטים.

הגענו לנתב”ג מוקדם בבוקר, במחשבה שאחה”צ נתמקם לנו במלון באנגליה, אולי אפילו נצא להסתובב קצת. אני התרגשתי מזה שסוף סוף אני טסה לנסיעת העבודה הראשונה שלי. אכלנו קצת מהעוגיות, שבהחלט היוו התחלה טובה ליום, ועלינו על הטיסה. נראה שהכל מתקדם כמתוכנן. נרדמתי, וכשהתעוררתי הרגשתי שאין סיכוי שעוד לא עברה השעה וחצי של הטיסה. כשנחתנו הבנתי שהמטוס חג לו בשמי טורקיה, הטיסה נמשכה מעל לשעתיים, ושיש סכנה שנפספס את הקונקשן לאנגליה. מהר מאוד הבנו שאין לנו סיבה לדאוג שנפספס את הקונקשן, משום שפשוט אין אחד כזה. באותו סופ”ש ירד הרבה שלג באנגליה, במיוחד באזור של מרכז הארץ, שבו היינו אמורים לנחות. אז הטיסה שלנו בוטלה ומצאנו את עצמנו בטורקיה.

נחושים בדעתנו להגיע לאנגליה באותו היום (למחרת היינו צריכים להתייצב במשרדי הלקוח על הבוקר), הלכנו לחפש את הדלפק של חברת התעופה. אני חושבת שעברנו בדרך בכל מקום אפשרי בשדה התעופה של איסטנבול. ואז מצאנו אותו – תור ארוך, שנראה אינסופי, עם המון אנשים מכל העולם, כולם כועסים, צפופים, ובלי מיזוג. בהחלט נראה כיף. לאחר המתנה של כשעה סוף סוף הצלחנו להגיע למישהי שיכולנו להסביר לה את המצב שלנו. אחרי התעקשות קלה סידרו לנו מקומות על הטיסה הבאה ללונדון. אבל בשביל לקבלי את כרטיסי הטיסה החדשים נאלצנו לחכות באזור. מסתבר שספספלים זה לא הצד החזק של שדה התעופה הזה. בשלב הזה כבר לא היה לנו אכפת ופשוט התיישבנו על הרצפה לחכות (נטמענו בנוף הכולל היטב, אני חייבת לציין). מה עושים כשמחכים? אוכלים עוגיות!

כשבאנו לקבל את הכרטיסים רצינו לוודא שהמזוודות, שכללו מזוודת ציוד לכל הפרוייקט, יגיעו גם הן. כמובן שהרגיעו אותנו שאין מה לדאוג. סימן #1 שכדאי להתחיל לדאוג. אחרי התלבטויות רבות והבנה שהטיסה הזו נדחתה בכמה שעות (זה בהחלט היה יום טוב לטיסות לאנגליה), החלטנו לצאת ולנסות לאתר את המזוודות שלנו בעצמנו. אז עמדנו בביקורת הדרכונים ונכנסו לאיסטנבול. בהחלט לא מה שציפינו שיקרה באותו יום. כשהגענו לדלפק המטען האבוד הבנו שאנחנו ממש לא היחידים שמנסים למצוא את הדברים שלהם ומהר מאוד ויתרנו על הרעיון. החלטנו להמשיך לקוות שבדרך כלשהי המזוודות ימצאו את דרכן אל המטוס.

אחרי כמה שעות של המתנה (ואכילת עוגיות נוספות) הטיסה סוף סוף יצאה לדרך! אבל מה גילינו? ששתיים מהמזוודות לא. וכמובן שהציוד באחת מהן. שוב התלבטויות של מה עושים. בסופו של דבר עלינו כולנו על הטיסה ללונדון, בתקווה לקבל שירות טוב יותר באנגליה ולהצליח לאתר את המזוודות משם. עייפים אך מרגישים את הסוף, יצאנו לדרך. אבל ההפתעות לא נגמרו כאן. ממש לפני הנחיתה המיוחלת נשמעה הודעה במטוס – מסתבר שהית’רו מלא בגלל מזג האוויר וניאלץ לנחות בליברפול. אוקיי, סה”כ בערך אותו מרחק מהיעד שלנו, אז לא התרגשנו יותר מידי. איזה תמימים היינו…

נחתנו בליברפול, שמחים שהנה, סוף סוף, ב11 בלילה, הגענו לאנגליה! מוכנים להסתפק במזוודות שהיו אמורות להגיע, הלכנו לחכות להן ליד המסוע. כל מזוודה שיצאה היתה מטיסה אחרת, וכל הזמן אמרו לנו שהנה, עוד חצי שעה, אחרי שיפרקו את המטוס הזה, יגיעו גם אל המטוס שלנו. אחרי שעה וחצי, ומטוסים שונים, של המתנה (שהאוכל היחידי שהיתה לנו גישה אליו בזמן הזה היו, איך לא, העוגיות), אנחנו, והסגל של שדה התעופה, הבנו שלא נראה את המזוודות בקרוב. קיבלנו אישור לצאת מהאזור לשדה התעופה עצמו ונאמר לנו שהמזוודות יגיעו לשם. פרט טריוויה מהנה על שדה התעופה של ליברפול – הוא לא מחומם. או לפחות לא היה מחומם באותו לילה. כשהטמפ’ בחוץ כבר צנחה אל מתחת ל0.

יצאנו החוצה, מקווים למצוא מקום לשבת בו ולהתחמם קצת. מסתבר שגם שם לא חזקים בספספלים. או בחימום. מהר מאוד הבנו שאם אנחנו רוצים לשבת, יש רק מקום אחד, והוא הדלפקים של הצ’ק אין שהיו כבר סגורים בשעה הזו. אז לאט לאט התחילה השתלטות על האזור. המשכנו לחכות, ולשמוע בלופים את ההסבר שמשום שהטיסה שלנו לא היתה אמורה לנחות שם, הם קיבלו הוראה לטפל בכל הטיסות שמשובצות בלו”ז לפני שיטפלו בנו. הבנו שיש לנו עוד לא מעט זמן שם, אז התחלנו להרגיש כמו בבית. מצאנו מפזרי חום שהעובדים הביאו כדי להתחמם והקפנו את עצמנו בהם בניסיון להתחמם. וכמובן שכדי להתנחם, פתחנו את קופסת העוגיות.

ככל שהזמן עבר האנשים התחילו להיות יותר ויותר חסרי סבלנות. כולם הסתובבו אבודים (לא שהיה הרבה מקום להסתובב בו) ושיעשענו את עצמנו ברעיון שרק חסרים להם לפידים כדי להתחיל במרד והשתלטות מוחלטת על שדה התעופה. חלק התחילו לצלם סרטונים ותמונות שישמשו כהוכחות למצב שהלך שם. מישהו אפילו התקשר למקור חדשות כלשהו בניסיון לפרסם את הסיפור שלנו. אחרי כ-4 שעות של המתנה בישרו לנו שהנה, סוף סוף נגמרו הטיסות. לרגע האמנו שהמשפט הבא יהיה שהולכים לפרוק את המטען מהטיסה שלנו, אבל שוב היינו תמימים מידי. המשפט האמיתי היה שהמכונה שאמורה לפרוק את המכולות עם המטען קפאה. טמפ’ שלילית, כבר אמרתי?

לא יודעים אם לצחוק או לבכות, הבנו שכבר לא נראה את המזוודות שלנו באותו יום/לילה/מה שזה לא יהיה. אז חיפשנו מקום ללילה, או למעט שנשאר ממנו. בסוף מצאנו חדרים פנויים רק בהילטון במרכז העיר. טוב, אין ברירה, נכון? אחרי 24 שעות בדרכים, הגענו למלון בניסיון לנוח ולהתרענן קצת, לפני שמחדשים את המאמצים למצוא את כל הדברים שלנו ולהתחיל את הפרוייקט, הסיבה שבשבילה באנו. את היום שאחרי בילינו בלהביא את המזוודות שכן עלו על המטוס, ובלהגיע למלון שלנו בקובנטרי. מיותר לציין שלא התחלנו את הפרוייקט בזמן. בסוף כל הסיפור הזה, נשארו רק עוגיות בודדות בקופסה. לא האמנתי שהצלחנו כמעט לסיים אותן, אבל כנראה שזה מה שקורה כשאתה תקוע יממה בדרכים ובלי אוכל. ייאמר לזכותן של העוגיות, שמעבר לזה שהן טעימות, הן גם ממש מזינות ומשביעות, ככה שהצלחנו להחזיק מעמד איתן כל היום הראשון. ובשלב הזה ידעתי שבחרתי טוב ;)

אז אחרי כל ההקדמה הזה, אתם מבינים למה למתכון הזה יש עכשיו גם ערך סנטימנטלי? אתם לגמרי חייבים להכין אותו, ולו רק כי הוא כל כך פשוט שכל מה שצריך לעשות זה לערבב את כל המרכיבים, לשטח על מגש של תנור, ולאפות. ואם עוד לא הבנתם, העוגיות גם טעימות בטירוף. אני בטוחה שהן הולכות לככב אצלי ולהפוך לאוכל הטיולים הרשמי :)

וכעת למתכון:

כמות:

מגש של תנור – 49 עוגיות

מרכיבים:

• 300 גרם שיבולת שועל
• 100 גרם קוקוס טחון
• 255 גרם אגוזים קצוצים (השתמשתי בתערובת ממה שהיה לי – קשיו, אגוזי ברזיל, אגוזי מלך ושקדים)
• 240 גרם שוקולד מריר קצוץ, או במטבעות
• 300 גרם סוכר חום כהה
• 400 גרם שמן קוקוס מומס
• 75 גרם מים
• 180 גרם סילאן
• קורט מלח
• 120 גרם קמח כוסמין
• 140 גרם קמח רגיל

אופן הכנה:

מחממים תנור על 170 מעלות צלסיוס. מערבבים במיקסר עם וו גיטרה את שיבולת השועל, הקוקוס, האגוזים, השוקולד והסוכר. מוסיפים את שמן הקוקוס, המים והסילאן ומערבבים עד שמקבלים תערובת יחידה. מוסיפים את המלח והקמחים וממשיכים לערבב עד שהם נטמעים. משטחים את התערובת בתבנית של תנור. במקרה הזה העוגיות יוצאות די עבות. אני אוהבת אותן ככה, אבל אפשר גם לשטח על פני תבנית וחצי או שתי תבניות, ואז הן יצאו דקות יותר. אופים כ-25 דקות (20 אם בחרתם לעשות אותן דקות יותר). אחרי 10 דקות מומלץ להוציא את המגש (או המגשים) ולחתוך אותו לעוגיות. אני חתכתי ל-7*7 עוגיות. מחזיקים לתנור לעוד כ-15 דקות. אופים עד שהעוגיות משחימות קצת. הן עדיין יהיו רכות, וזה בסדר, כי הן מתייצבות לאחר שהן מתקררות. עוברים שוב עם סכין בחתכים כל עוד העוגיות חמות, כדי להפריד אותן. מצננים לפני שמגישים.

העוגיות נשמרות כשבוע בקופסה אטומה בטמפ’ החדר.

בתאבון :)