יום אחד קפצה לי פרסומת בפייסבוק, והיו בה דונאטס שנראו צבעוניים ופוטגניים במיוחד, מה שגרם לי ללחוץ עליה שלא כמנהגי (ברצינות, פרסומות זה השטן. ברגע שלוחצים עליהן פעם אחת, לא תוכלו להיפטר מהן יותר. גוגל עוקבים אחרינו בכל הזדמנות.). ואז גיליתי מקום שנראה מאוד מסקרן, ואיזה קטע, אפילו בת”א! ולא רק שבת”א, אלא במרחק הליכה מהבית. מה, לא אלך לבקר? ברור שכן!

אבל אי אפשר ללכת לקונדיטוריה בלי לעשות מחקר מקדים לפני. מה אני נראית לכם, חובבנית?! מה, אני סתם הולכת לאכול עוגות?! מה פתאום. זה הרי ברור שאם זה למטרות מקצועיות וקדם לזה מחקר מעמיק (נו, בערך), הקלוריות לא נחשבות. אז נכנסתי לגוגל והתחלתי לקרוא.

ומה מסתבר? שלא רק שהמקום הקסום והצבעוני הזה קיים במרחק הליכה מהבית, אחד האחראיים עליו הוא לא אחר מאשר השף קונדיטור שעבדתי אצלו בוולדורף – קלוד בן סימון. טוב, עכשיו כבר היה ברור לי שאני פשוט חייבת להגיע לשם. חוץ מזה, מקום שמגיש דונאט בשם לקישה?! קאונט מי אין!

אז חיפשתי חברים שילכו איתי (כי אם אנשים אחרים אוכלים את הדונאטס, הקלוריות בהחלט לא נחשבות) ואחד מהחברים מהעבודה הודיע שהוא וחברה שלו הולכים להקריב את עצמם למען המחקר שלי. יאי! יש לי שפני ניסיון! (ז”א, זה לא מה שאמרתי להם. ואם מישהו מהם קורא את זה עכשיו, תדעו שאני לא באמת מתכוונת לזה!)

יום שישי בהיר אחד (באמת שהיה בהיר! מישהו יכול להסביר לי מה קרה לחורף?!) הלכנו שלושתינו אל השואורום. איך שנכנסתי למקום לא ידעתי לאן להסתכל קודם. מעבר לעיצוב המקסים של המקום (סוף סוף מישהו הבין שורוד זה אחלה צבע!), שוררת בו אווירה קסומה (אוקיי, לפחות בעיני קונדיטורית שכמותי). יש תנור בקומת קרקע ורואים את הדברים הטריים שיוצאים ממנו, מה שיגרום לכל אדם שלא אוהב מתוקים (מי אתם?!) להזיל ריר.

בנוסף, בכניסה לחנות מתנוססת תאורה גדולה שמאותתת לכל העוברים והשבים מתי משהו נכנס לתנור. מה שזה בעצם אומר, זה שהדברים שנמכרים במקום נאפים לכל אורך היום, ולא רק בבוקר. רוב הסיכויים שהקרואסון שאתם אוכלים יצא מהתנור ממש לא מזמן. מה יותר טוב מזה?!

לאחר הרבה התלבטויות הבחירה של הזוג היתה דונאט במילוי קרם לימון, דונאט לקישה ממולא בקרם שוקולד מריר (כי היה ברור שחייבים לטעום אותו) וקרונאט אוריאו במילוי קרם גבינה* (*לפחות זה מה שאני חושבת שזה היה). הרגשתי כמו אמא גאה באותו רגע שהילדים שלה עשו את ההחלטות הנכונות בחיים.

אחרי מספר תמונות שבמהלכן לאף אחד היה אסור לגעת בשום דבר הבנתי שיכול להיות שאנשים גם רוצים לאכול מהדונאטס. אז עברנו לשלב הטעימות. אם יש לי טענה עיקרית כלפי השואורום, היא תהיה בנוגע למחסור במקומות ישיבה. מסתבר שהמקום די עמוס בשישי בצהריים ומעט המקומות המוצעים תפוסים. אנחנו הלכנו לשבת בכיכר מעבר לכביש, מה שהיה נחמד, אבל היה נחמד יותר לדעת שיש לנו גם אופציה לשבת על כיסאות מול שולחן.

בנוגע לדונאטס עצמם? באתי למקום עם ציפיות, והם עמדו בהן. הכל היה טרי בצורה מפתיעה, וגם טעים. בתור לא חובבת קרם לימון, הופתעתי מהדונאט הזה במיוחד. הקרם היה מאוד טעים ולימוני, ולא בצורה מלאכותית ומתוקה מידי. הקרם שוקולד גם כן היה טעים, מאוד קלאסי אז זה לא היה מפתיע במיוחד (לא שזה דבר רע). אפילו הקרונאט הצליח להפתיע אותי בזה שהקרם שלו איזן את המתיקות של הבצק (והסוכר שדבוק אליו) ונוצר קינוח שאפשר לאכול בלי לקבל הרעלת סוכר (כלומר, מעבר למידה הסבירה).

הזוג האמיץ גם כן דיווח שהוא נהנה מאוד מהדונאטס, אז הנה, זאת לא רק אני. יש לכם מדגם של שלושה אנשים (פלוס כל מי שפקד את המקום הזה ככה שלא היה מקום לעמוד בפנים) שאומרים לכם שזה טעים וזה כדאי ולכו כבר! חוץ מזה, יש להם קולקציה של סופגניות שנראית מאוד מעניינת, פלוס חנות פופ אפ בשרונה. אני אולי באנגליה, אבל אתם כנראה לא, אז לכו לשם לפני שחנוכה נגמר!

The ShowRoom Bakehouse, מלכי ישראל 11 תל אביב