קודם כל, אני חייבת לספר לכם משהו שאולי היה רק חור בהשכלה שלי, אבל אולי גם ביניכם יש כאלה שאף פעם לא חשבו על זה: המשמעות של השם “מונטנגרו” זה הרים שחורים, שזה הנוף העיקרי שרואים במדינה! איזה mind blow חוויתי כשחברה סיפרה לי את זה, בזמן שהייתי שם… בכל מקרה, אם יש משהו שלמדתי מהביקור שלי במנוטנגרו, זה שאני אוהבת נוף הררי. ואם אפשר, אז גם שיהיה שחור (כמו הנשמה שלי… סתם סתם). מהבחינה הזו, בהחלט נהניתי מהביקור שלי שם (וגם כי יש שם מלאאא חתולים).

כמו שסיפרתי לכם בפוסט הקודם, למונטנגרו הגעתי אחרי נסיעה של כ-11 שעות ברכבת שנוסעת מבלגרד לבר. שמעו, הרכבת הזו היא חווייה בפני עצמה. קודם כל, למצוא את התחנה שקול למשימה בנייטהאנט (ולמי שלא מכיר מה זה נייטהאנט, ממליצה לכם בחום לשנות את זה). בתור התחלה, התחנה נמצאת באיזה בניין נטוש באמצע יער (אם מישהו קרא את “הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם”, אז ממש כמו התחנה שמוזכרת בתחילת הספר). גם הערפל ששורר שם בבוקר תורם לתחושה המעט לא נעימה. ודבר שני, להתמצא במדינה שאי אפשר לתקשר בה עם אף אחד באותה שפה זה מאוד מאתגר. כמובן שאני החלטתי להיות הרפתקנית ובמקום לקחת מונית לתחנה בחרתי לנסוע בתחבורה ציבורית. “מה הבעיה? סה”כ לקחת אוטובוס ואז להחליף לחשמלית, ואני שם”. הו כמה תמימה הייתי.

בשלב הראשון עוד הסתדרתי. אבל משם העניינים התחילו להסתבך. מסתבר שהתחנות של החשמלית המקומית לא מסומנות. כלומר, אחרי שמוצאים אותן יש איזה עמוד קטן, אבל לכו תראו אותו מרחוק. ואחרי שירדתי מהאוטובוס, הבנתי שאני לא רואה פסי רכבת באף מקום, ולמעשה אין לי מושג לאן ללכת. ניסיתי לשאול מקומיים בפנטומימה, ורק אחרי כמה ניסיונות הצלחתי. לבסוף מצאתי את התחנה, ואז עמד בפניי האתגר של להבין לאיזה כיוון אני צריכה לנסוע. מה גם שכל רכבת עוצרת לרגע ומגיעה בתדירות די נמוכה, אז הייתי צריכה להיות סגורה על איזו מהן לעלות. השילוב של כל הפרטים כמובן הביא לזה שהתחלתי לחשוש שאני אפספס את הרכבת למונטנגרו. אבל בסוף הצלחתי. עצה שלי: קחו מונית.

הרכבת למונטנגרו היא הרפתקה בפני עצמה, שאני ממליצה עליה בחום לכולם. אמנם מדובר בנסיעה מאתגרת, שבהחלט בודקת את הגבולות שלכם מטעמי נוחות, אבל הנופים פשוט עוצרי נשימה. יש הטוענים שהנופים הכי יפים מתגלים כשמגיעים למונטנגרו, אבל לצערי הגענו לשם אחרי שהחשיך (בכל זאת, שעון חורף) ולא זכיתי להנות מהם. התלבטתי אם לקחת את רכבת הלילה במקום, משום שידעתי שחלק גדול מהנוף אני אפספס, אבל החלטתי בכל זאת להנות ממה שכן אוכל לראות, ואני שמחה שעשיתי את זה. אגב, אם לוקחים לכם את הדרכון במעבר גבול, אל תיבהלו, בסוף תקבלו אותו חזרה. גם שם אין דוברי אנגלית, והעניין בהחלט נראה חשוד בהתחלה.

אחרי המסע שאינו נגמר, הגעתי סוף סוף לבר, איפה שביליתי לילה אחד. מדובר בעיר קטנה, ודי שוממת בתקופת החורף, אבל זה גם היה חלק מהקסם שלה. החלטתי להישאר בה חצי יום וללכת לבקר במבצר המקומי (יש איזה קטע לערים בבלקן להיות עם מבצרים). מסתבר שיש אזור של עיר עתיקה, שבראשו (איך לא) שוכן מבצר עתיק, שברובו הרוס. אגב, גם ההגעה לשם היתה מאתגרת. כשהעיר ריקה ממבקרים, אי אפשר להסתמך על ללכת אחרי אחרים ולעשות את מה שהם עושים, ונאלצתי להבין בעצמי איזה מהאוטובוסים נוסע ליעד שלי באמת (מסיבה לא ברורה על כולם היה כתוב שהם נוסעים לשם). לבסוף מצאתי את הדרך למבצר (מזל שהוא די גדול ובולט), והלכתי לסייר בו. מיותר לציין שהייתי המבקרת היחידה, מה שבעצם העניק לי את כל המקום לעצמי. שמעו, יש משהו מדהים בלהיות במקום כל כך יפה, מוקפת בטבע עוצר נשימה, לבד. כלומר, לפחות עד השלב שבו הלכתי לאיבוד… זה אמנם היה מרגיע מצד אחד, אבל מצד שני, שוב לא היה לי אחרי מי לעקוב כדי להבין איפה היציאה. בהתחלה סמכתי על החיצים שמפוזרים במקום, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בהכרח מוביל אותי לכיוון הרצוי. אך אל דאגה, קצת שיטוטים וגם הפעם מצאתי את דרכי.

אחרי כל ההליכה הזו הרגשתי שמגיעה לי איזו ארוחה טובה. בחרתי ללכת בשביל ה”מרכזי”, מדרחוב מקסים עם שלל מסעדות וחנויות קטנות משני צידיו. כלומר, בעונות מתוירות. בחורף, מדובר בשביל שעדיין מקסים, אבל שאין בו אף נפש חיה וכל החלונות מוגפים. מצאתי מסעדה אחת (!!) פתוחה, אז התיישבתי בה. הבעלים (לפחות נראה לי שזה מי שהוא היה) היה מאוד נחמד, גם אם לא בדיוק יכולתי לתקשר איתו בדיבור. מסתבר שמאוד נפוץ שם לשתות מיץ רימונים (או לפחות לפרסם אותו), מה שהיה נהדר מבחינתי, כי אני אוהבת מיץ רימונים. אחרי שהתמלאתי בכוחות, הגיע הזמן להמשיך ולמצוא את דרכי חזרה לדירה ששכרתי, כדי לאסוף את הדברים שלי ולנסוע לקוטור (אני מתחילה לשים לב למוטיב חוזר פה של חיפושים…).

הפעם החלטתי להתפנק ולקחת מונית, במיוחד כי לא היה לי מושג מתי יגיע האוטובוס, והזמן דחק קצת. והו איזה כיף שהשארתי לעצמי קצת זמן פנוי, שכן זה אפשר לי להתפעל מכך שמחוץ לתחנה המרכזית של בר מישהו החליטו לרעות פרות. קצת מפתיע שזו חלקת הדשא הכי קרובה שהוא הצליח למצוא. אבל היי, מה אכפת לי, אני זכיתי להסתובב שם קצת, לצלם כמה תמונות בסתר (יש מצב שכל פעם שאני חושבת שאני מצלמת תמונות בסתר, זה בעצם ממש ברור וצוחקים עליי. נקודה מעניינת), וללכת להתארגן להמשך המסע. (לכל מי שלא יודע, יש לי חיבה לא מוסברת לפרות, עוד אי שם מגיל 16 בערך)

הנסיעה לקוטור היתה מהממת גם היא. המדינה הזו פשוט יפה, אין לי דרך אחרת לתאר את זה. חלק מהנסיעה הוא לאורך החוף, וזה פשוט אחד הנופים האהובים עליי (בתחרות צמודה עם ההרים השחורים). המקום הזה בטח עוד יותר קסום בקיץ, אבל לא הייתי מוותרת על האווירה החורפית והמסתורית שהיתה לי. אגב, עוד פרט מעניין שגיליתי, הוא שבחלק מהמקומות אפשר לקנות כרטיס נסיעה על האוטובוס. בהתחלה הייתי בטוחה שעובדים עליי, ושאני הולכת לחטוף איזה קנס גדול על זה שלא קניתי כרטיס מראש, ושאולי מנצלים את זה שאני תיירת ולא מבינה מה אומרים לי. אבל לא, בחלק מהאוטובוסים יש בן אדם שכל תפקידו הוא לגבות כסף מכל נוסע חדש. עוד לא החלטתי אם זה מיותר או גאוני. כמובן שבכל זאת מומלץ לבדוק קודם בדלפק הכרטיסים, כדי לא למצוא את עצמכם בדיוק על הנסיעה שבה אף אחד לא מוכר כרטיסים על האוטובוס.

והנה, הגעתי לקוטור! עיר החתולים והמבצר שפשוט חייבים לטפס את כל הטריליון (סתם, רק 1350) מדרגות עד אליו (באמת, כמה אנשים שונים ניסו לשכנע אותי בזה, ולבסוף אף הצליחו)! קוטור היתה שונה מכל מה שדמיינתי. ידעתי שמדובר בעיר עתיקה, אבל לא הבנתי עד כמה. ולא תיארתי לעצמי שהיא תהיה כל כך קטנה, יש מצב שהשכונה שאני גרה בה בגבעתיים יותר גדולה ממנה. אם אתם מחפשים אווירה קסומה, זה המקום. באופן כלשהי היא הזכירה לי את ונציה, בעיקר כי היא מלאה בסמטאות, בלי אף כביש, וגם בה גוגל מפס לא עובד טוב. אמנם היה לי רק יום וקצת, אבל עדיין הספקתי לא מעט בזמן הזה, כולל כמובן לאכול עוגה (איך אפשר שלא?). אבל קודם כל, אל המבצר!

עד היום אני לא בטוחה איך מישהו הצליח לשכנע אותי לעשות את זה. כאילו, אני בקושי עולה את ה42 מדרגות שיש לי לדירה, אז 1350?! השתגעתם?! ועוד בשביל לראות מבצר הרוס, ונוף שמבטיחים לי שהוא עוצר נשימה? ספוילר: הנוף אמנם מדהים, אבל עדיין לא בטוחה שהייתי מגדירה אותו בתור “1350 מדרגות מדהים”. תוסיפו לזה גם קור וגשם (= ריטה מפחדת שהיא הולכת להחליק בערך בכל מדרגה), וקיבלתם חווייה בלתי נשכחת. מה שכן, זה הבהיר לי כמה אני לא בכושר (לא שזה הפתיע אותי). יחד איתי התחילו את הטיפוס עוד זוג, שנראו כאילו כל הסיפור הזה קטן עליהם, והם גם עקפו אותי מהר מאוד.

אני בינתיים דאגתי לעשות אינסוף עצירות כדי לא להתעלף. מודה שהופתעתי שאני לא הייתי הבן אדם היחידי שם. כאילו, מי חושב לעצמו לעשות את הדבר הזה בשביל הכיף?! מסתבר שלא מעט אנשים, גם בעונת החורף. בדרך למטה נתקלתי בעוד אנשים, מסתבר שזו אכן אחת האטרקציות הבולטות של העיר. מבחינתי ההיילט של הטיפוס הזה היה החתולים שנקרו בדרכי. כבר הזכרתי שקוטור היא עיר חתולים (יש שם אינספור חתולי רחוב שדואגים להם), ומסתבר שחלקם אף הם נוטלים חלק באטרקציה הזו. נתקלתי ב-3 חתולים שונים, שדאגו ללוות אותי חלק מהמסע ושיפרו לי את מצב הרוח (כולם מככבים בתמונות פה).

אני חושבת שזו היתה פעם ראשונה שעשיתי לבד פעילות שאני הייתי מגדירה אותה בתור אתגרית. מודה שהיו רגעים שקצת חששתי (בכל זאת, מי יודע מתי מישהו יואיל בטובו להגיע לחלק העליון של המסלול ולמצוא אותי), אבל בסוף בחרתי כן להמשיך, יחד עם הפחדים שלי. וזה כלל לטפס במדרגות סופר תלולות (ולהזכירכם, חלקות בעקבות הגשם שירד), רק כדי לגלות שטעיתי בדרך ואני צריכה לרדת אותן. זה כלל טיפוס במדרון חלקלק, תוך כדי ההבנה שאצטרך לרדת בו בדרך חזרה (יש לי פחד מירידות תלולות וחלקות. בעצם, יש לי פחד מכל דבר שעלול להוביל לנפילה שלי). וזה כלל מעבר בגשר שנראה רעוע למדי. בכל זאת, אם כבר לטפס את כל המדרגות האלה, אז לעשות את זה עד הסוף! לא בטוחה שאני אחזור על החווייה הזו אי פעם, אבל אם אתם שם ואתם חובבי גבהים וסבבה עם מדרגות, לכו על זה.

ואחרי כל התלאות האלה (שבסוף אגב הסתכמו רק בכמה שעות, אבל נו, זה הרגיש כמו נצח) הרגשתי שמגיע לי עוגה. מסתבר שהמקום שהכי מומלץ בעיר לקינוחים הוא המסעדה של מלון… תופים בבקשה: אסטוריה! כמובן שמיד הציפו אותי פלאשבקים עם קמצוץ געגוע לוולדורף אסטוריה היקר שעבדתי בו, ותהיתי מה מצפה לי באינטרפרטציה המונטנגרית. אז כמובן שכמו כל דבר בבלקן, גם כאן הזמן עצר קצת מלכת. תפריט הקינוחים עלול להיראות מיושן ולגרום לכם להרים גבה, אבל בסופו של דבר, הקינוח שבחרתי בו היה טעים. יכול להיות שזה לא היה העיצוב שהייתי בוחרת בו, מצד שני, לא הייתי קונדיטורית בניינטיז. במקום יש גם אווירה נעימה (או מצממררת, בהתאם לפרשנות שלכם לחלל חשוך ומזג אוויר חורפי בחוץ), ונתנו לי לשבת שם יחסית הרבה זמן בלי לשאול שאלות (אולי כי לא ממש היה שם אף אחד אחר).

אחרי יום מלא בהרפתקאות החלטתי ללכת על קינוח קצת יותר “סטנדרטי” – שוקולד! מודה שהופתעתי לטובה מכך שהיו פה כמה שכבות שונות, אבל הייתי מוותרת על עלי הנענע שהניחו מלמעלה. זה הוסיף צבע למנה, אבל קצת לא מתיישב עם הגישה הרווחת שאם משהו על הצלחת, אמורים לאכול אותו. ובמקרה הזה, לא בטוחה כמה היה כדאי לאכול את הנענע. אבל חוץ מזה, היה טעים, ומנחם, ובדיוק מה שהייתי צריכה אחרי טיפוס של 1350 מדרגות וכמה שעות של חשש לחיים שלי.

טוב, אז ספורט עשיתי, עוגה אכלתי, מה עוד נשאר? לאור האווירה המסתורית והשקטה של קוטור בחורף, החלטתי לבלות ערב רגוע בקצת סידורים, ארוחת ערב, וסרט בהוסטל שישנתי בו. בבוקר למחרת ציפתה לי נסיעה של כמה שעות טובות לאלבניה, ואיך לא, הצטיידות בבורקסים (גם אצלם בורקס גבינה הוא משולש! האם זו קונבנציה עולמית?!). מצאתי מאפייה אחת בקוטור, שלמרות אופייה המנומנם של העיר בתקופה הזו, היתה פתוחה ברוב שעות היום (והלילה). גם הפעם ההיצע הצמחוני הסתכם בבצק ספוג בשמן בשלל מילויים. אבל היי, לפחות זה איפשר לי לאכול פחמימות עם הרבה פחות רגשות אשם. וכך השארתי מאחורי את ההרים השחורים והגעתי למדינה עם האנשים הכי נחמדים שפגשתי. אבל זה כבר לפוסט הבא ;)

בא לכם גם? הנה רשימת המקומות שהזכרתי בפוסט:

• תחנת הרכבת בבלגרד – תעשו לעצמכם טובה, ותקחו לשם מונית
• המבצר בבר – תחפש אוטובוס/מונית שייקחו אתכם ל-Stari Bar
• המבצר של קוטור – אל תגידו שלא הזהרתי אתכם
• Astoria – המקום שאכלתי בו את העוגה. מדובר בבית מלון שיש להם מסעדה צמודה באותו שם. גוגל מפס מביא רק למיקום של המלון, אבל זה שם בסביבה, אתם תצטרכו להאמין לי.
• Bakery Mamma Mia – המאפייה היחידה בקוטור. אל תאמין לגוגל מפס לגבי המיקום המדוייק, אבל זה מביא אתכם לאזור.

דברים נוספים שעשיתי במונטנגרו ונהניתי מהם:

• Konoba Buta – זו המסעדה שאכלתי בה צהריים מחוץ למבצר של בר. לפי גוגל מפס, נראה שזה המקום. זו מסעדה עם תריסים שצבועים בכחול.
• Old Town Hostel – ההוסטל שישנתי בו בקוטור. היתה בו אווירה טובה וחברותית, אפילו כשהיו קצת אנשים. מאוד אהבתי את זה שהיו פעילויות, למרות העונה השקטה. מה שכן, המלצה שלי, תבקשו שלא ישדרגו אתכם (במקרה הזה מקבלים חדר במלון אחר במרחק כמה דקות הליכה), ואל תעשו כביסה דרכם (אצלי נהרסו כמה סוודרים ככה. אולי הם לא נועדו למייבש, אני עדיין לא בטוחה מה בדיוק קרה שם).
• מוזיאון הים של קוטור – מסתבר שלעיר יש היסטוריה ארוכה עם הים (טוב, לא מפתיע, היות והם ממקומים במפרץ לחופי הים האדריארטי. תוכלו למצוא שם דגמים של ספינות, ציורים, ושלל ציוד ימי. המוזיאון לא מאוד גדול, אבל מספק בריחה נחמדה מהקורס לשעה קלה. בד”כ אני לא מאוד אוהבים מוזיאונים שמכילים יותר חפצים מתמונות, ובכל זאת נהניתי ממנו. אני מאמינה שחלק גדול שייך לזה שהיו גם הסברים באנגלית.
• Tanjga – המסעדה שאכלתי בה ארוחת ערב בקוטור. למרות האופי המאוד בשרי שלה, יש להם גם פלטה צמחונית של ירקות קלויים (לא מאמינה שגרמו לי לאכול חצילים…) עם צ’יפס וסלטים. כן, לא בדיו’ ארוחת גורמה, אבל לפחות זה לא בורקסים.
• Lav Gastro Bar – עוד מקום נחמדה לאכול בו בקוטור. אכלתי שם ארוחת צהריים. מדובר בבית קפה עם תפריט די מגוון, כולל מנות צמחוניות. מאוד התרגשתי לאכול ירקות טריים אחרי כל הפחמימות! וגם המחירים ממש אחלה, היות והמקום נמצא מחוץ לחומות העיר העתיקה (מסתבר שחוקי המחירים התיירותיים תקפים בכל מקום בעולם, גם בקוטור).
• השוק של קוטור – ממש מחוץ לחומות העיר יש שוק. לצערי כנראה בגלל מזג האוויר, היו שם רק דוכנים בודדים כשהייתי שם. אולי בעונות אחרות אפשר למצוא שם יותר פירות, גבינות ועוד דברים טעימים.